אסתר אינה מגדת אֶת עַמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ.
כמו כן יש לה תכונת אופי מאד מיוחדת:
"וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ". – היא יודעת למצוא חן.
התכונה הייחודית שלה היא היכולת לזהות מה אנשים רוצים ואת הדבר הזה להציג בפניהם.
היא מצטיירת בתחילת המגילה כאדם חסר דעה. אפילו כשיש לה מקום להביע את רצונה,
היא מעדיפה לסמוך על שיקול הדעת של הגי:
"וּבָזֶה הַנַּעֲרָה בָּאָה אֶל הַמֶּלֶךְ
אֵת כָּל אֲשֶׁר תֹּאמַר יִנָּתֵן לָהּ…
וּבְהַגִּיעַ תֹּר אֶסְתֵּר …
לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ
לֹא בִקְשָׁה דָּבָר
כִּי אִם אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר הֵגַי
סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים".

אסתר נלקחה בכוח לארמון, אבל מרדכי רואה בה מישהי שיכולה להתמודד עם האיומים הפוליטיים
הקיצוניים שיש לדעתו בארמון.
מהבחינה הזו היא לא סובלת מפיצול פנימי כל כך חריף.
השאלה היא האם לאחר זמן, בתנאים של זהב ושבע משרתות וכו' –
היא יכולה לשמור על זהותה הפנימית היהודית.
בכל מקרה ברור שזהותה היהודית קלושה.
היא קשורה למרדכי כדוֹד,
אך כשהוא עושה הפגנה מחוץ לארמון
(מגיע בבגדי אבלות לשער הארמון, למרות הצו שאוסר זאת)
– היא מתחלחלת, אבל לא מגורל העם, אלא מכך שהוא מסכן את עצמו…
כלומר, זהותה הפנימית הטשטשה לחלוטין.

בעצם לא משנה לה מי היא. היא צריכה למצוא חן בעיני כולם.
יש הרואים בשם אסתר רמז להסתר, להסתרה.
בעצם היא הייתה שפחה של הנורמות החיצוניות לה.
הרגע שבו היא חוזרת לזהותה הפנימית הוא בגלל דברי מרדכי
'אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים.' וכו'.
מרדכי גם מאיים: 'וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ'.
הטלטול הזה גורם לה להשיל מעליה את עולם הערכים המסואב של הארמון
ומאפשר לה יכולת פעולה מאד חזקה.
ניתן ללמוד מזה שכאדם מתחבר לעצמו הוא מתחבר
גם לציר-כוחו וזה מאפשר לו השפעה חזקה.
בסוף המגילה מסופר כי:
"וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם
מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן
וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם.[…]

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה
בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד
חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן
בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ
וּמַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ.
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם מָחָר
לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם…"

לאחר שהיהודים היכו באויביהם מכת חרב ואבן, והיהודים יצאו מכלל סכנה,
אסתר מבקשת יום נוסף להרג בשושן.
מכאן אולי ניתן ללמוד כי שחרור הזהות הפנימית
אחרי שנים רבות של הסתרתה עלול להיות מסוכן.