השאיפה שלנו היא לעולם מתוקן שבו לא יווצר פער או נתק בין האדם לבין תדמיתו.
לא תמיד זה פשוט כשיש לחץ חברתי חזק.
חשוב להבהיר ולנסח את יתרונותיה של ההסתרה.
אנשים רבים מסתירים, או שאינם מביעים, חלקים חשובים בזהותם (האישית או הלאומית)
במגעם עם סביבתם.
ההסתרה איננה נובעת רק מפחד.
לעיתים היא נובעת מתוך הזדהות אמתית עם ערכי הסביבה
שלפי תפיסתם זהותם העצמית מנוגדת להם.
השאלה היא מהם התנאים שיכולים לאפשר לאדם את החיבור לעצמו, למרות הלחץ הקבוע של סוציאליזציה.
מה מקומו של רגש השייכות בסיפור הזה?
האם הוא מתפקד כשיעבוד נוסף, או כמרחב שמאפשר לאדם את זהותו העצמית.
יש כאן מתח בין השייכות לקבוצת השוים לבין שייכות למסורת, למורשת וכו’.
שאלה נוספת היא מה נדרש מהקבוצה
כדי שתאפשר לפרטים בה לבטא את עצמם באופן מלא?
לפעמים היא צריכה דווקא לטעון אותם במורשת, בערכים, כדי לאפשר את העצמיות.
ומצד שני היא צריכה לאפשר את המרווח בין הפרטים, בין הנראטיבים השונים
כדי להימנע מעריצות הנורמה השלטת. יש גם חשיבות לחברוּת. לאמון. לדיאלוג.
כלומר לממדים שאינם של תוכן, של אידיאולוגיה, ומאפשרים את התנועה הפנימית.
מלבד זאת, יש צורך לחנך את התלמידים לצמיחה פנימית,
לביטחון פנימי, להכרה בערך עצמם, מורשתם וכו’,
כבסיס לזהות שאינה מתנצלת ומצטדקת ומכחישה את עצמה,
אלא מהווה ציר-כוח פנימי של האני.
כך כל החברה יכולה להיתרם מה’אני’ים הגדלים הללו.
אם מדברים על נושא אחד מכיוונים שונים, מנראטיבים שונים,
זה מעשיר את הנושא עצמו, וכך את החברה כולה.
כמו שאמר גורדון, שהוא שואף לבני אדם שיהיו כמו כוכבים,
שהם גדולים בפני עצמם ואינם באים זה על חשבון זה.
