נורדאו מתאר כך את יהודי האמנסיפציה:

"על עצמיותו היהודית וִיתֵר,
והאומות מודיעות לו שאת עַצמִיוּתן שלהן לא סיגֵל לו.
הוא מתרחק מבני-גזעו, מפני שהאנטישמיות
הִבאישָה את רֵיחם גם בעיניו שלו"…
היהודי המשוחרר הוא מחוּסר שורשים,
מחוּסר ביטחון ביחסיו אל האנשים הקרובים לו,
מלא דאגה במגעו עם זרים,
מלא חשד אף ביחס לרגשותיהם הנסתרים של ידידיו עצמם.
את כוחותיו הוא מכַלֶה בהתאמצות לדכֵּא
ולהכחיד או לכל הפחות להעלים את מַהוּתוֹ,
כי חושש הוא שֶמָא מַהוּת זו תוּכַּר כמהות יהודית,
ולעולם אין לו את רגש החֶדוָוה להראות את עצמו כולו כמו שהוא,
להיות הוא עצמו בכל רעיון ורגש,
בכל ניע של הקול בכל ניד עפעף, בכל תנועת אצבע.
בפנימיותו הוא נעשה בעל מום, בחיצוניותו – מזויף. […]

[הציונות יכולה להיות]
הדרך לקיום שבו ימצא סוף סוף היהודי אותם תנאי-החיים הפשוטים והראשונים,
שהם מוּבָנים מאליהם לכל מי שאינו יהודי בשני חלקי העולם,
זאת אומרת: עמדה חברותית בטוחה, חברה טובת-עין,
אפשרות לנצל את כל כוחותיו האוֹרגָאנִיים לשם התפתחותה של מהותו האמיתית,
במקום להשתמש בהם לרעה, לשם דיכויה של מהות זו, זיופה, או הַעֲלָמָתָה."